נובמבר 2010

זהו סיפור מיוחד ומרגש על לידה לא קלה עם סוף טוב. התלבטתי רבות אם להעלות אותו לכאן, כיוון שבד"כ אני ממליצה לקרוא רק סיפורי לידה אופטימיים, ולהימנע עד כמה שניתן, מסיפורים שיש בהם אלמנטים מפחידים, שכן יש מספיק חששות לקראת הלידה גם בלעדיהם. בסופו של דבר בחרתי בכל זאת להביא לכאן את הסיפור, כי אני מוצאת שהמסר החזק שעולה ממנו, הוא חשוב ביותר: להקשיב לגוף ולסימנים שהוא שולח לנו. אם תיקחו איתכם את המסר הזה לחדר הלידה - אהיה מאושרת.

-----------------

הלידה התחילה לא מירידת מים וגם לא מצירים אלא מכאב בבטן העליונה שהלך והתחזק ביום ראשון בלילה והקאה מיד אחרי האוכל. הכאב בבטן העליונה הופיע לי כבר שבוע-שבועיים קודם אבל בעוצמה יותר חלשה וייחסתי אותו לצרבת וללחץ על הקיבה כי "צפוף שם".

בדיעבד ההקאה הצילה אותי כי נדלקה לי נורה אדומה והחלטתי לא לחכות לבוקר אלא לנסוע לבית-חולים באמצע הלילה.

אמרתי לעצמי וליוסי (שלא כל-כך התלהב לנסוע עד הדסה באמצע הלילה...) שאנחנו נוסעים רק לשלול סיכוי קטן מאוד שמשהו לא בסדר ולמרות שכמובן לקחנו את התיק ללידה היה לי ברור שזה רק ליתר ביטחון וסביר להניח שעוד לא הגיע הזמן להשתמש בו.

הגענו למיון יולדות בהדסה עין-כרם ב-4 לפנות בוקר ומדדו לי לחץ דם שהיה גבוה יחסית לערכים שלי אבל עדיין לא גבוה יותר מ-140/90, חלבון בשתן לא היה וגם חיברו אותי למוניטור שבו היה דופק תקין. אבל אז הגיעו בדיקות הדם והרופא שקיבל בא לדבר איתנו והסביר שיש רעלת הריון חמורה לפי בדיקות הדם למרות שהיא לא מתבטאת בצורה האופיינית של לחץ דם גבוה וחלבון בשתן, ומה שעכשיו עושים זה פשוט נכנסים ללדת. בשעה 8:00 נכנסתי לחדר לידה שם חיכו לי שתי מיילדות מקסימות שעשו הכל כדי לתת לי הרגשה טובה ורגועה למרות המצב. מרגע זה הרגשתי שהזמן טס, נכנסתי למיטה וחוברתי לעירוי, נכנסו מס' רופאים והרופא הבכיר הסביר מה המצב ושאני אקבל השראת לידה וטיפול במגנזיום דרך הוריד למניעת פירכוסים שעלולים להיגרם בגלל הרעלת. הם הסבירו לי שיש למגנזיום תופעות לוואי לא נעימות אבל שזה הכרחי. בשלב זה היתה פתיחה של חצי סנטימטר והכניסו לצוואר הרחם "פרופס" (סוג של נר ממה שהבנתי שאמור להתחיל את הפתיחה) בהמשך חוברתי לעירוי גם ביד השנייה ולקטטר מה שגרם לי להבין שבבלון פיזיו ובתנועתיות כדי להקל על הצירים אני כבר לא אוכל להשתמש...

בשלב הזה התחילו צירים שהיו בהחלט נסבלים וגם מאוד מעודדים מבחינת ההתקדמות אבל מצד שני בדיקות הדם שנלקחו כל הזמן הלכו והחמירו ולכן היה צורך שאני אלד כמה שיותר מהר, בשלב הזה פקעו את המים ואם אני זוכרת נכון מעט אחרי זה כבר היתה פתיחה של 4 ס"מ מה שגרם לשמחה רבה של המיילדות, שאלו אותי אם אני רוצה אפידורל ולאור המצב בו הייתי - מרותקת למיטה החלטתי שכן, אבל אז הבהירו לי שצריך רמה מסויימת של טסיות דם כדי שיהיה אפשר לתת את האפידורל ושלא בטוח שיש לי (הירידה בטסיות היתה בגלל הרעלת) התוצאה הראשונה היתה נמוכה מדי והחליטו לעשות בדיקה חוזרת.

אחרי שגם הבדיקה הנוספת יצאה נמוכה מדי הסבירו לי שלא יתנו לי פיטוצין בלי אפידורל (כנראה ריחמו עלי) ולכן יש שתי אפשרויות - שהלידה תתקדם מעצמה מהר או שלא תהיה ברירה אלא לעשות ניתוח קיסרי. ולמזלי הגדול וגם בזכות המיילדות שמאוד ניסו להרגיע הצירים הלכו והתגברו וככה עם שתי ידיים מחוברות לעירוי וקטטר שמאוד הציק שכבתי על הצד ובעזרת לחיצות חזקות של אמא שלי בגב, היד של יוסי שתפס חזק מאוד ונשימות עמוקות עברתי את הצירים שהלכו והתחזקו אבל היו נסבלים (כמו שאמרת לנו, הפחד מהציר הבא הוא יותר חזק מהכאב עצמו) עד לשלב שבו אמרתי לאמא שלי שאני מרגישה שיש לי קקי והיא רצה ואמרה את זה למיילדת שנכנסה במהירות לחדר ואמרה שהגיע הזמן להתחיל ללחוץ.

השלב הזה היה לי כבר קשה יותר והרגשתי מותשת והכאבים היו חזקים אבל ידעתי שצריך לעשות את זה מהר וסה"כ תוך שעה הגיע הרגע המיוחל ונשמע הבכי. ההקלה והשמחה היו עצומים כמובן והייתי ממש גאה בעצמי, אפילו תפרים לא היה צריך! אבל אז נכנסה הרופאה ואמרה שהיא מצטערת אבל בגלל הרעלת אני אצטרך לעבור למחלקת התאוששות-טיפול נמרץ להשגחה ל-24 שעות והתינוק יעבור למחלקת יולדות. כמובן שהתבאסתי אבל הבנתי שהם לא לוקחים סיכון ואין ברירה. וזה לא נגמר בזה... בלחיצות על הרחם אחרי יציאת השילייה היה דימום חזק וגם אחרי שנתנו לי לא מעט פיטוצין הוא לא נפסק ואז המיילדת הסתכלה שוב על השילייה ושמה לב שאולי היא לא יצאה בשלמותה. הרופאה הסבירה שצריך לעשות פרוצדורה שנקראת ריביזייו לבדוק האם חלק מהשילייה נשאר ברחם ובגלל שלא קיבלתי אפידורל יעשו את זה בהרדמה כללית בחדר ניתוח, מהר מאוד הביאו אלונקה ולקחו אותי לחדר ניתוח. אח"כ התעוררתי מההרדמה בחדר גדול מלא מיטות ומכשירים מצפצפים עם תחושה של חום נוראי ונימול שהם תופעות לוואי של המגנזיום וככה "ביליתי" את הלילה. למחרת בבוקר ירד לי ההמוגלובין ל- 8 וקיבלתי מנת דם וגם התחיל לי טישטוש ראייה וראיתי כפול (שוב - בגלל המגנזיום) במצב הזה אמרו לי שאני צריכה להישאר שם עוד יום כשכל אותו זמן התינוק בתינוקייה במחלקת יולדות ואמא שלי ויוסי הולכים אליו כל שלוש שעות להאכיל אותו ומביאים לי תמונות שהם צילמו. במשך היום הורידו את המינון של המגנזיום והרגשתי יותר טוב ובלילה החליטו להעביר אותי למחלקת יולדות. למחרת בבוקר סוף-סוף נותקתי מכל הצינורות ולאט לאט שיניתי סטטוס מחולה בטיפול נמרץ לאמא לתינוק מקסים שדרך אגב נולד "בריא כשוֹר" עם ציון אפגר 10!

היום, בדיוק שבוע אחרי אני מרגישה טוב ולשמחתי, למרות שביומיים הראשונים לא יכולתי להניק וחששתי שיהיה קשה להתחיל בגלל כל מה שקרה, בנתיים הוא יונק בלי בעיה.


במבט לאחור אני יכולה להגיד שהקורס שלך מאוד עזר למרות שאי אפשר היה לדעת מה יקרה ולאן תתפתח הלידה בכל זאת אני מרגישה שהשתמשתי בהרבה כלים שנתת לי ובעיקר ההכנה נתנה לי אופטימיות וביטחון, וידיעה שאני יכולה לעמוד בזה.

עוד דבר חשוב שלמדתי הוא לא לזלזל בכל מיני תחושות רעות וכאבים בשלב הסופי של ההריון. אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מוותרת לעצמי ולא פונה למיון באמצע הלילה עם תלונה שחשבתי שסביר להניח שהיא תופעת לוואי רגילה של הריון.

ואם ישאלו אותך בעתיד על המלצות איפה ללדת (אם את זוכרת אנחנו התלבטנו בין הדסה לאיכילוב) אז אני ממליצה בחום על הדסה, אני יכולה להגיד בלב שלם שגם המיילדות וגם הרופאים עשו מעל ומעבר בשבילי