יוני 2008

טל יקרה

חודש עבר מאז הלידה של איתמר. לאט לאט אנחנו מתחילים להבין אותו, לקרוא אותו. מה הוא רוצה ואיך עושים את זה. ככה זה שהתינוק מגיע בלי ספר הפעלה (כמו שקיבלתי את אשתי יעל. זה הכלל כנראה עם מתנות). אגב, גם פתק החלפה אין, אבל לפחות עוד מעט יהיה אפשר להוציא את האטמים מהאוזניים.

כשרק נכנסנו לתחום הזה של הריון ראשון, הרבה דברים לא היו ברורים וידועים (בטח לא לי כגבר, שעד שהעסק הזה נפל לפתחי, באשמתי המלאה כמובן, זה לא היה בדיוק הנושא שמדברים עליו עם החבר'ה על כוס קפה). ידענו שבסופו של דבר "זה" יצא החוצה. דבר נוסף שידענו זה שאת תדריכי ותלווי אותנו. יעלי הכירה אותך מקודם והייתה נעולה על כך. הסכמתי. לשמחתי הרבה.

המכתב הזה הוא לא מכתב תודה. לתודה לא יספיק מכתב. את התודה אמרנו לפני, אחרי הולדתו של איתמר, ונמשיך להגיד לך גם בהמשך החיים.

המכתב הזה הוא המלצה חמה לכל מי שמתלבט, חושש, נרתע מהלא נודע, מוטרד מעוד הוצאה בבור האינסופי הנפער לפניו. זו המלצה לאלה ש"דולה" נקשר ישירות עם לידה בבקתה גלילית אוורירית מלאת נרות וקטורת, או הריוניות תמוהות שעושות ספונג'ה עם המים שיורדים להן בשביל האווירה או השד יודע למה. זה לא הקטע כאן. מסתבר שזה פרקטי לאללה – כל שכן כשמדובר בך.

נתחיל מהסוף – ממבחן התוצאה. במהלך הלידה הבנתי מה עובר על יעלי בכל שלב ושלב, ידעתי איך לעזור ואיך להקל על הצירים שלה. זה עבד וזה לא היה קורה בלעדייך. בלי קורס ההכנה ללידה, שהיה המפגש הראשון שלי איתך. היית נהדרת, אסרטיבית מלאת אנרגיה וידע, ברורה ורהוטה. יודעת לתת את העיקר ולא להדגיש את הטפל, ומטבלת את הכול בהומור ובאופטימיות המדבקת שלך. בשני מפגשים ממוקדים ידעת להסביר, להטמיע את החומר ולתרגל.

זה ממשיך גם בביטחון שנסכת בנו במהלך חודשי ההריון, ובמיוחד בחודש התשיעי האינסופי – תמיד זמינה עבורנו ומוכנה לענות על שאלות, להסביר, לחוות דעה, להפיג חששות ולהעלות חיוך מהעבר השני של הקו.

המון, המון תודה

אני מניח שהמכתב הזה הוא לא האחרון, כי בוודאי נכתוב עוד אחד אחרי הלידות הבאות.

אוהבים

יעלי וארז