אפריל 2008

לפני 9 ימים נולד עדן ועמו נבראה האמהות שלי. מההתחלה היה לעדן אופי ברור: נחוש וסקרן ונוכח, מוכן בכל רגע לבלוע את העולם. נכנסתי להיריון בביוץ הראשון שבו הייתי בלי אמצעי מניעה, כאילו רק נודע לו שאנחנו רוצים בו וכבר הוא בא והציע לנו את עצמו. הוא לא נתן לנו לחכות. בתקופת ההיריון עדן אותת והראה את נוכחותו מדי פעם, אבל תמיד בעדינות. דרך בעיות שינה ומחושים מסוגים שונים, לכל אורך ההיריון הרגשתי את הנוכחות של עדן ואת המקום שמתהווה בי ומיועד להכיל עוד מישהו בחיי. באמצע ההיריון התחלתי לברר על קורסי הכנה ללידה. חיפשתי קורס שיכלול גם אפשרות של לידה טבעית ופעילה אבל לא יהיה רדיקלי ויכלול גם אופציות אחרות. היה לי חשוב ללדת בלי התערבויות רפואיות ומכשירניות ובלי תפרים אבל לא לגמרי האמנתי ביכולת שלי ללדת בלי הרדמה. טל כהן-כרמלי התאימה בדיוק לדרישות אלה. בקורס היא נסכה בנו ביטחון ואמונה שאנחנו יכולים להתמודד עם הלידה. היא התייחסה אל אסף כאל שותף פעיל בעל תפקיד רב משמעות בליווי הלידה ולא נתנה לו להרגיש מיותר. הייתי נכונה לעבוד קשה כדי ללדת בלי תפרים ובלי התערבויות, ולא בחלתי בשום אמצעי לשם כך: משבוע 34 התחלתי לשתות טינקטורת עלי פטל, ולבצע עיסוי פרינאום כל יום – בהתחלה חמש דקות ביום ואח"כ 10. הרגשתי שאני עושה מה שאני יכולה כדי להכין את גופי ואת נפשי למפגש עם עדן. רציתי להחלים מהר מהלידה ולהיות מסוגלת לטפל בו ולהיות נוכחת עבורו במעבר מהרחם אל העולם. בחודש התשיעי התחלתי לסבול מכאבי גב חזקים. בשבוע 36 הגעתי למצב שלא יכולתי לשבת על כיסא יותר מרבע שעה. התפתלתי מכאבים בעבודה ובכל נסיעה במכונית. בשבוע 37 שאלתי את טל על עיסוי בהיריון והיא המליצה על שתי מטפלות. התקשרתי לאחת מהן וקבעתי טיפול לשבוע שאחר כך. בשיחת הטלפון המטפלת הרגיעה אותי והזכירה לי שהגוף כנראה מבקש את הכאבים האלה כדי להתכונן ללידה ולהפריש אנדורפינים, ושאולי זה סימן שהלידה קרובה. לאחר שיחת הטלפון הרגשתי הקלה ורגיעה, גם בזכות הדברים המרגיעים שהיא אמרה וגם משום שקבענו טיפול לשבוע שאח"כ וציפיתי להקלה. הלכתי לישון רגועה ומעודדת. באותו לילה (שבוע 36 + 4) התעוררתי בשעה 1:30 אחרי שהרגשתי, מתוך שינה, משהו לוחץ על תחתית הרחם וטיפה יוצאת מהנרתיק. הלכתי לשרותים וראיתי שהמכנסיים ספוגים במים ואני ממשיכה לנזול... הערתי את אסף והודעתי לו שירדו לי המים. אסף קם מהמיטה מיד, נרגש יותר ממני. אני הייתי שלוה בצורה מפתיעה. אסף הלך מיד להתגלח ולהתלבש. לתהייתי הוא ענה: כשדינו (שם החיבה שעדן זכה לו עוד כשהיה עובר) יבוא אני רוצה שהוא יראה אותי יפה. מדדתי חום, שהיה תקין, ואמרתי לאסף: בוא נישאר עוד קצת בבית, לא רוצה להגיע לבית חולים בלי צירים. קפצתי על כדור הפילאטיס (שהציל אותי בכאבי הגב בזמן ההיריון), רקדנו בסלון ונשמתי נשימות עמוקות כמו שתרגלנו עם טל בקורס. אסף היה נרגש ומבולבל, התחיל לעשות דברים והפסיק באמצע, הכניס עוד כמה דברים לתיק (שכמובן עוד לא היה מוכן לגמרי). ישבנו במטבח כדי לשתות, רציתי שאסף יאכל כדי להתחזק וכל כמה זמן מדדתי חום. אחרי כשעתיים של ריקודים, קפיצות על הכדור ונשימות, מדדתי חום והוא עלה קצת (37.1) אז אמרתי לאסף שכדאי שנסע לבית חולים. הוא הכין לי סנדביץ' שאכלתי בדרך, לקחנו את התיק ונכנסנו לאוטו. ישבתי על מגבת כי כל הזמן נזלתי... הנסיעה הקצרה להדסה עין כרם עברה עליי בהתרגשות ובציפייה. אסף היה מתוח ונרגש. חנינו בחניון של בית החולים והלכנו ברגל למיון יולדות. היינו נרגשים ובמצב רוח טוב. אני עדיין הייתי שלוה בצורה מפתיעה. במיון יולדות חיברו אותי למוניטור. בינתיים התחילו להתפתח צירים. הם היו נסבלים, עברתי אותם עם כדור פילאטיס ועיסויים שאסף עשה לי בזמן צירים. חיכיתי וחיכיתי עד שהאחות התפנתה לבדוק אותי והייתה לי פתיחה של 2.5 ס"מ ומחיקה של 90%, כלומר הראש של עדן היה מאוד נמוך. מסתבר שבירידת המים הוא עצמו ירד מאוד נמוך והיה כמעט מוכן לצאת. השאר היה תלוי רק בי. המשכתי לחכות והצירים הלכו והתחזקו. העברתי אותם עם כדור פילאטיס ועם עיסויים. הקאתי כמה פעמים ולא הפסקתי לרעוד כל הזמן. במוניטור נוסף היו ירידות דופק, לדברי האחות. לכן העבירו אותי לחדר לידה. כשנכנסנו לחדר לידה ראיתי עריסה בצד החדר ושאלתי את עצמי מה עושה פה עריסה. עוד לא האמנתי שבקרוב אהיה אם לתינוק. בשלב זה הצירים כבר היו חזקים. הרעידות וההקאות החלישו אותי מאוד. מאוד פחדתי מההתקדמות המהירה של הלידה ומהעוצמה המפתיעה של הצירים. כבר לא יכולתי לדבר עם אף אחד ולא שמתי לב מה נעשה סביבי. אחרי מעט התלבטות, בחדר הלידה ביקשתי אפידורל. המיילדת המקסימה – רבקה טאובר – הסבירה לי שהראש של עדן מאוד נמוך וגם אם לא אהיה בתנועה הלידה כבר לא תתעכב. המרדימה הגיעה קצת אחר כך והזריקה לי את האפידורל. זה עבד כמו קסם. מיד הרגשתי הקלה עצומה. המשכתי להרגיש את הלחץ של הראש על הנרתיק אבל אזור הבטן, גב וירכיים היה רדום. הצלחתי לנוח ולהירגע. המיילדת בדקה אותי והייתה לי פתיחה 5.5 ומחיקה מלאה. השתדלתי להמשיך לזוז, שיניתי תנוחות במיטה כמה שיכולתי (מצד לצד על המיטה). כמות חומר ההרדמה שהוזרק הייתה מינימלית walking epidural) ) ולכן יכולתי לזוז עם ההרדמה. הלחץ על הנרתיק הלך והתגבר. לאחר שביקשתי, המיילדת עזרה לי ללכת לשרותים, ואז הבנתי שאלו הצירים שלוחצים. המיילדת בדקה אותי והייתה לי פתיחה מלאה. נבהלתי ופחדתי מההתקדמות המהירה והמפתיעה של הלידה, המיילדת אמרה לי שהיא מנתקת לי את ההרדמה ושבציר הבא אפשר להתחיל ללחוץ. שלב הלחיצות היה לי קשה וארוך. אל המיילדת הצטרפה מיילדת נוספת, שאיתה לא הסתדרתי. הרגשתי שהיא לא סבלנית אליי ולא מבינה אותי. הלחץ על הנרתיק נחלש פתאום וכמעט לא הרגשתי צירים. ניסתי ללחוץ כשהרגשתי לחץ, כל הזמן הן אמרו לי שאני לא לוחצת נכון. בכיתי וצעקתי, "זה קשה לי, אני לא מצליחה". אסף כל הזמן עודד ועזר ותמך. הוא היה חסר אונים כמוני. פחדתי שההרדמה תפסיק להשפיע (המיילדת אמרה שההרדמה מפסיקה להשפיע שעה אחרי שמנתקים אותה, וכבר עברה יותר מחצי שעה). פחדתי שאצטרך לידת וקום. מתוך כל הפחדים האלה גייסתי את הכוחות שלי ולחצתי כמו שהמיילדות אמרו לי. מרוב כאבים סגרתי כל הזמן את הרגליים והמיילדות ואסף ניסו להחזיק אותן מפוסקות, מה שעוד יותר הכאיב והקשה עליי. רבקה כל הזמן אמרה שהראש כמעט בחוץ, שהיא רואה את השערות שלו, שרק עוד קצת... היא עודדה אותי ואמרה לי כמה אני מעולה ומדהימה ומתקדמת מהר. הייתי מעורפלת לגמרי, היה לי חם בטירוף, כולם הרגיזו אותי. ולאחר מאמצים רבים ונצח של לחיצות (שלמעשה ארכו שעה וקצת), ב- 12:12 בצהרים, 8 באפריל 2008, עדן נולד. באחת מהלחיצות הראש שלו יצא החוצה, בציר הבא אמרו לי לא ללחוץ, ואז בציר שאחר כך הוא יצא. הייתי מעורפלת לגמרי. מבעד מסך של ערפל שמעתי את רבקה אומרת בהתרגשות: מזל טוב, איזה מתוק, ראיתי אותה לוקחת אותו ועדיין לא האמנתי ולא הבנתי. אסף חתך את חבל הטבור, אני שכבתי חסרת נשימה על המיטה. השליה יצאה מיד אחר כך. אסף עמד לידי ושנינו היינו המומים. רבקה הניחה את עדן על הבטן שלי. החזקתי אותו. אין מספיק מילים בעולם כדי לתאר את הרגע הזה.

חזרתי הביתה מבית החולים כעבור יומיים בלי אף תפר ועם חוויה מעצימה ומדהימה מהלידה. הלידה הייתה עבורי שיעור חשוב על אמונה. השותפות הרגישה והתומכת של בן זוגי לכל אורך ההיריון והלידה, יחד עם האמונה שלי ביכולת של הגוף שלי ללדת יצרו עבורי את החוויה החיובית של הלידה. טל, אני מודה לך על ההכנה ללידה, שהייתה ממוקדת ועניינית ועם זאת מקיפה ובעיקר מותאמת לאופי שלנו כזוג, ועל הזמינות שלך עבורנו גם אחרי הקורס לכל שאלה, תהיה והתייעצות. אני מודה לעדן שבטח בנו ובחר בנו להיות ההורים שלו ובא אלינו בכזו שמחה וללא כל התלבטות.