נובמבר 2006

אז היום אנחנו שבועיים אחרי, עם האוצר ביד. אבל הכל התחיל לפני כמה חודשים, כשהיינו בערך בחודש השביעי להריון; חוששים, לחוצים, מפוחדים. מה זאת לידה? איפה ללדת? איך נעבור את זה???!!!

ואז החלטנו להיעזר בדולה .

למזלנו זכינו להתלוות על ידי טל ה-מ-ד-ה-י-מ-ה. עוד בשיחת הטלפון הראשונה שיתפנו את טל בהתלבטויות שלנו, שוחחנו ארוכות בטלפון וקבענו פגישה בה סיפרנו לטל מה חשוב לנו בלידה. לי היה מאוד חשוב ללדת לידה טבעית ובעיקר ביות מלא ולשמי היה מאוד חשוב שבית היולדות לא יהיה מרוחק מן הבית ולדעת שהוא לא חייב להיות נוכח בלידה. שמי ואני עשינו סיורים כמעט בכל בתי היולדות בגוש דן ואחרי כל סיור שוחחנו עם טל, שהייתה תמיד זמינה עבורנו והתלבטנו יחד עד שמצאנו את המקום המתאים לנו ביותר. נפגשנו עם טל עוד פעמיים בהם עשינו קורס הכנה ללידה, תירגלנו תנוחות ולמדנו דרכים להקל על כאבי הצירים , שיתפנו בהתלבטויות, חששות וכו'. ככל שהתכוננו יותר כך פגו הפחדים והרגשנו יותר ויותר מוכנים ללידה הקרבה ובעיקר ידענו שאנחנו מסוגלים ושמחנו שיש לנו תמיכה, אוזן קשבת ועל מי לסמוך בחדר לידה. ובאמת, כשהגיע הרגע הגדול והחל דימום התקשרנו לטל ונפגשנו בבית היולדות. אני זוכרת היטב איך בכל ציר וציר טל מחבקת, נוגעת מזכירה לנשום מקלה על הכאב מסובבת את האגן ועוזרת לתינוק להתברג, מתחזקת את שמי ( שלבסוף נשאר ותמך לאורך כל הלידה והיום מוכן לדבר עם כל בן זוג שחושש) , מעודדת ויודעת בדיוק באיזה שלב אני נמצאת ועוד כמה זמן נשאר עד הפגישה המיוחלת. הייתה לידה מהירה, בלי אפידורל ועם המון המון תמיכה ואהבה.

 

אופיר נולד, במזל טוב (טפו טפו...) ואז הגיע הברית ואיתו כאבי הלב, העייפות המכריעה, מצב רוח לא סימפטי במיוחד, העצות של הסבתות והדודות, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. התקשרתי בוכייה לטל שחיזקה ועודדה אותי בטלפון ולמחרת בבוקר הגיעה אלינו הביתה וכשהודיתי לה אמרה שבינינו זה ברית עולם.

טל יקירה,

תודה לך מקרב לב

על תחושת ביטחון,

עצה חכמה,

על כל אמירה מרגיעה,

מגע משכך

תודה לך על היותך!