כתבתי את המאמר הזה כהמשך לדיון שהתקיים בין חברותי למקצוע בשאלה:

"מהי דולה, מה תפקידה? ומי מתאימה למקצוע?"
הפניתי אותו בתחילה לחברותי הדולות, אבל אני משערת שגם מי שאינה דולה עשויה למצוא עניין בנושא.

לפני מספר שנים ליוויתי יולדת מקסימה אשר במהלך הלידה ככל שהצירים התחזקו, ביקשה שלא אגע בה ולא אדבר. שרק אעמוד לצידה ואנשום. 
בקשה קצת מוזרה, כך חשבתי, מדולה שאמורה לתמוך ביולדת.
בכל זאת עשיתי כבקשתה, אך הרגשתי די חסרת תועלת, שלא לומר - חסרת אונים. 
רק לאחר שילדה והודתה לי כלכך על העזרה - הִכתה בי תובנה: נוכחותי השקטה לידה היא בדיוק מה שהיתה צריכה ממני, והיא גם ידעה לבקש זאת. 
התובנה הזו הנחיתה אותי ממרומי האגו הישר אל הקרקע: הרי זו הלידה שלה, לא שלי. היא יודעת מה היא רוצה, ותפקידי כדולה הוא להיות איתה, לצידה, להקשיב לה ולענות לצורכיה. זה הכל.

הלידות שאנחנו הדולות מלוות אינן שלנו, הן של האשה היולדת. אם חוויית הלידה היתה טובה (מהי "חווית לידה טובה" בעיני אכתוב בהמשך) זה בזכות היולדת, שהשתמשה בכלים שעמדו לרשותה, שהאמינה בגופה והכירה ביכולותיה הפיזיות והרוחניות.
לדעתי תפקידה החשוב של הדולה הוא להחדיר ביולדת עוד לפני הלידה את האמון ביכולותיה הגופניות והנפשיות. אותו אמון שאבד, או נכון יותר לומר הוזנח ולא טופח במהלך חייה.
במשך השנים גדלה האישה לתוך מציאות שעמוסה בסיפורי לידה טראומטיים, אשר מזינים את נפשה במידע לפיו בלידה שלה היא תהיה אומללה וחסרת אונים.
נוספת לזה תפישה מערכתית המרמזת כי לידה היא עסק מסוכן המחייב טיפול רפואי (אין זה מקרי שלידות מתרחשות בבית-חולים, ולא בבית-יולדות); ובבסיס ישנו חינוך מיני שטחי ולקוי שאינו מתייחס למורכבויות שבמחזורי המיניות של האישה: השינויים בשדיים בזמן המחזור, שינויי ההפרשות לאורך החודש ועוד.
כך שהיא מפתחת סוג מסויים של 'חירשות' כלפי גופה וחשדנות, שכן אם לא דיברו על שינויים אלה מעולם - היא מניחה שמשהו בגופה חריג וחלש ולא ניתן לסמוך עליו, וודאי שלא בלידה.
אחרי כל זה, מובן שללדת לבד לא בא בחשבון. איך תדע היולדת מה לעשות? איך לזוז, מתי ללחוץ...
המהפכה האמיתית בתחום ההריון והלידה תתחולל רק בשילוב עם חינוך והסברה מגיל ינקות. ילדה שתגדל באווירה של הכרה עצמית והבנת העוצמות של גופה- תצמח להיות אשה שיודעת שהיא יודעת ללדת, ובטוחה ביכולתה לעשות זאת.
אני מאחלת לבנותי הקטנות שייזכו לטעום את הפירות שתניב המהפיכה התפישתית הזו.
כדולה אני יכולה להסביר לאשה את כל אלה, אבל חוסר האמון הבסיסי הוא לעיתים כלכך מושרש ועשוי לבוא לידי ביטוי דווקא ברגעים הכי משמעותיים- בחדר הלידה, כאשר האווירה ה"ביתחולימית" מלחיצה מאד והביטחון העצמי מתערער. 
למקום הזה בדיוק נכנסת הדולה: עליה להיות נוכחת, להזכיר ליולדת את מה שלמדה במפגשי ההכנה ללידה וכעת כבר יודעת, ולהיות קשובה, אוהבת ותומכת.

פגשתי לא פעם נשים שמתכוונות להגיע לביה"ח כדי שיילדו אותן ולא כדי שהן בעצמן ילדו; באחת הפעמים שנכחתי לצד יולדת, פגשתי במיון יולדת אחרת שבדיוק הגיעה לביה"ח ואמרה, שהיא רק מחכה שהדולה שלה תגיע ותגיד לה מה לעשות.
כשיולדת מצפה לקבל הנחיות מהדולה שלה בזמן הלידה - אני מוצאת בכך פספוס של הדולה, כיוון שאישה שעברה הכנה טובה מבעוד מועד, ויש בידיה את הידע והכלים- לא צריכה הנחיות בלידה. היא כבר יודעת מה נכון לה, היא יודעת מה היא רוצה, ויותר מזה: היא יודעת להנחות את הדולה כיצד לשרת אותה, ולא להיפך.
האשה יודעת ויכולה לעשות למען עצמה בלידה, אם היא מוקפת בתנאים המאפשרים לה להתבטא ולבקש את הכלים שיסייעו לה בכל רגע ורגע. רוב הכלים הללו פשוטים: שינוי תנוחה, שינויים בתנאי הסביבה (דלת סגורה, חושך וכו'), מגע, או פשוט להיות איתה - עם היולדת. עליה רק לדעת לבקשם.

אסרטיביות, ביחוד כשמדובר בלידה שמתרחשת בביה"ח, היא הכרחית.
אני מתכוונת לאסרטיביות מהסוג שבא מתוך הכרה אמיתית של האשה את עצמה, כלומר- לא המובן הכוחני של המלה. איני מתכוונת לכך שאישה בלידה תישא דגל מאבק זה או אחר, כלוחמת פמיניסטית או אחרת. אני מדברת על כך שאישה תדע לבקש את הדבר שהיא באמת זקוקה לו בלידה, בזמן אמיתי. זה יכול להיות זמן לבד לעצמה, או לקום מהמיטה ולהתנועע, או עיסוי, וזה יכול להיות חיבוק אוהב של בן הזוג, או כוס שתייה, או כל דבר אחר קטן או גדול שהיא צריכה ורוצה שיהיה באותו הרגע.
עצוב לי שהדבר היחיד שאישה יכולה להוציא לעיתים מפיה הוא קריאת 'תעזרו לי' לחלל האוויר, שלצוות הרפואי לא נותר אלא לפרש כבקשה לשיכוך כאבים תרופתי.

דולה שמסוגלת להעניק ליולדת ולבן זוגה את המפתח לארגז הכלים "הסודי" שלה עוד לפני ההגעה לביה"ח, כך שבזמן הלידה - היולדת תדע לבד לשלוף את הכלי שיתאים לה בכל רגע ושלב, לדעתי מיצתה את עיקר עבודתה עם אותה אישה, עם אותו זוג.
לעיתים אני נתקלת בשאלה האם הדולה אמורה לתווך בין היולדת לבין צוות ביה"ח.
ובכן, איני רואה עצמי כלוחמת זכויות היולדת. אני מאמינה שאין זה תפקידי כדולה, לעמוד על זכויותיה ולחצוץ בינה לבין צוות ביה"ח, משום שזה יוצר אווירה מתוחה שבוודאי לא תורמת להתקדמות הלידה; מה גם שזה שם אותנו- הדולות במקום בעייתי ביחס לצוות ביה"ח.
למעשה, מדובר בעבודת צוות, כשלכולנו רצון משותף - לאפשר ליולדת ללדת (למרות הבדלי גישות לפעמים) ולכן יש חשיבות עליונה לשיתוף פעולה ושמירה על אווירה שלווה בתוך חדר הלידה.
עם זאת, אני בהחלט מודעת לתפקידי כזאת שמלמדת את היולדת (מראש) את זכויותיה, ואת העובדה שלא כל הנחיה או עצה מצד הצוות הרפואי היא בבחינת גזירה משמים. הדגש הוא על זכות הבחירה של היולדת בכל רגע נתון במהלך הלידה.

לא מזמן הכנתי וליוויתי זוג לקראת לידת בנם השני. הזוג הגיע עם מטען של זכרונות קשים מחווית הלידה של בנם הראשון. בפגישות ההכנה ללידה שמנו את הדגש על נושא זכות הבחירה שלה במהלך הלידה ועל אסרטיביות, שחסרה לה מאד בלידה הקודמת.
כשהחלו הצירים הם התקשרו אלי ובשלב מסוים הגעתי לביתם. עברנו ביחד בבית את כל השלב הלטנטי, וכשהגיעה ההחלטה לנסוע לביה"ח הם אמרו לי שמכאן הם כבר יכולים להמשיך בלעדי. הם נסעו לביה"ח ואני חזרתי לביתי, ואחרי 5 שעות התבשרתי שנולד תינוק גדול, בריא, בלידה טבעית שהיתה עבורם חוויה נהדרת.
היא סיפרה לי שעד שלב הלחיצות היא כלל לא עלתה על המיטה, רקדה (תנועות אגן) עם בעלה בכל ציר, הוא עיסה ולחץ ותפקד נהדר כדולה. הוא סיפר שבלידה הזו הרגיש שותף פעיל ומועיל באופן משמעותי לעומת חוסר האונים שחש בלידה הראשונה.
אמנם לא נוכחתי איתם פיזית בלידה, אבל הכלים שהענקתי להם סייעו להם לעבור חוויה שהם בעצמם הגדירו כנפלאה ומעצימה.
אני חייבת להודות שמכל הלידות שליוויתי - דווקא בזו הרגשתי את הסיפוק הגדול ביותר, למרות העובדה שלא נכחתי איתם פיזית בחדר הלידה.

אז מהי לידה טובה בעיני:
כשיולדת מספרת שהיתה לה חוויית לידה טובה. 
לתפישתי, כל לידה - טבעית, קיסרית, עם או בלי משככים למיניהם, ארוכה או קצרה; יכולה להיות נהדרת. זו הגדרה סובייקטיבית לחלוטין, שתלויה אך ורק באופן שבו היולדת עצמה חוותה את החוויה, ובזיכרון שנשאר לה ממנה.
אני, לדוגמא, ילדתי פעמיים. שתי הלידות היו טבעיות, מהירות באופן לא רגיל, ללא חתכים ובלי הפרעות או התערבויות מצד הצוות ובכל זאת- הראשונה, שהיתה מהירה במיוחד, היתה לי לא פשוטה, ונחרתה בזכרוני כחוויה מפחידה. לעומת השניה שהיתה חוויה מתקנת עבורי ואני בפירוש מגדירה אותה כחוויה טובה. שתיהן התנהלו באופן דומה, אולם החוויה האישית שלי היתה שונה.
תמיד חשבתי שמנגנוני ההגנה שלנו הנשים עוזרים לנו לשכוח את כאבי הצירים כדי שנרצה ללדת שוב, ובכל זאת כשגיליתי שאני בהריון השני המשפט היחיד שיצא לי מהפה היה: "אני לא רוצה ללדת".
כמה טוב שהלידה השניה "תיקנה" לי את הזיכרון.

בשורה התחתונהעל הדולה להכין את היולדת עוד לפני הלידה, לחזק את הביטחון של האשה, ללמד אותה את שלבי הלידה ולתת לה כלים שיסיעו לה בכל אחד מהשלבים. יולדת שמגיעה לביה"ח כשהיא אסרטיבית, מלאת ביטחון וידע - סביר להניח שההערות מסביב יעברו לידה, לא יחלחלו פנימה ולא יטרידו אותה. ואם בזמן השהייה בחדר הלידה היולדת בכל זאת מאבדת ביטחון בשל כל הגורמים הסביבתיים - הדולה נמצאת שם, בין השיתר, כדי להזכיר לה את מה שהיא בעצם כבר מכירה ויודעת.
החוכמה, לדעתי, ואולי הקושי הגדול הוא לשים אותי (הדולה) ואת האגו שלי בצד ולהיות לגמרי שם בשביל אישה אחרת.
להקשיב לה ולסמוך עליה שהיא יודעת יותר מכולם מה טוב ונכון לה.
אני מאמינה כי בתוך כל אשה שוכנת הדולה הפרטית שלה. 

***הבהרה קטנה לסיום: בכל מקום שכתבתי "יולדת" או "אשה" התכוונתי גם לבן/בת הזוג (בהנחה שהוא רואה עצמו שותף לתהליך), וכשכתבתי "דולה" בהקשר של חדר הלידה - התכוונתי למלווה כל שהוא - יכול להיות בן הזוג, חברה, אמא וכו'.