לפני עשר שנים התקשרה אלי אישה יקרה, זה היה יום שישי, שעה שתיים בצהריים, היא נשמעה מבוהלת.


שאלה אם אסכים לבוא אליה, עכשיו, לטיפול בדיקור סיני לזירוז הלידה. אמרה שהגיעה אלי דרך פורום של הריון ולידה, לאחר שקראה שם תגובה שלי מלפני כמה שנים, עם הסברים על נקודות שעשויות לסייע לזירוז לידה.

שאלתי באיזה שבוע היא, היכן גרה, ולמה דווקא עכשיו, יום שישי בצהריים היא מבקשת טיפול שכזה.

היא סיפרה שהיא נמצאת בשבוע 41 פלוס 6, ואם לא תלד עד מחר- תיאלץ לנסוע לביה"ח ולהתחיל תהליך השראת לידה. בנוסף, הסבירה שזהו הריון רביעי שלה. שלושת ההריונות הקודמים הסתיימו גם הם בשבוע 42, עם זירוז, כי לא התחילה לידה, וכל אחת מהלידות הללו היתה עבורה סיוט. מאד חששה ששוב היא הולכת לעבור את אותו תסריט, וקיוותה שיקרה נס של הרגע האחרון והלידה תתחיל באופן עצמאי, ואם לא עצמאי, אז בעזרת זירוז "טבעי".

כששאלתי מהיכן היא, ותשובתה היתה - בית שמש, איכשהו הנחתי שהיא דתיה. היא אכן אישרה שהיא חרדית, ואף ציינה שמכיוון שהיא חרדית, הרופאים "הסכימו" לחכות עם הזירוז ליום ראשון במקום לעשות זאת למחרת- בשבת.

הסברתי לה בקצרה על הורמון האוקסיטוצין והורמון האנדורפין, על יחסי הגומלין המופלאים שביניהם (כתבתי על כך במאמר על השפעת הסביבה), ועל הורמון האדרנלין, שמפריע לתהליך הלידה.

החרדה שלה שהיתה כל כך גדולה, המתח והלחץ גרמו להצפה של אדרנלין, והרי במצב כזה קשה מאד לפתח לידה.

כל פעולה טבעית לזירוז הלידה (כלומר- יצירת צירים באמצעים טבעיים) ככל הנראה לא היתה מקדמת את העניינים, כי עצם הציפיה הדרוכה למשהו שיקרה- מוסיפה מתח ומגבירה את רמות האדרנלין הממילא גבוהות, והן שתוקעות את התהליך.

ההמלצה שלי במצב כזה היא במקום לעשות פעולה יזומה לזירוז הלידה, פשוט לנטרל את כל מה שמפריע לה להתרחש. כלומר: למצוא את הדרך להנמיך אדרנלין ולהציף באנדורפינים.

בד"כ אני ממליצה לנשים לפנות לטיפול מגע כלשהו, מפנק ומרגיע, ואחריו מנוחה טובה. הפעם חשבתי שתפילה תעשה עבודה טובה יותר. היות שהיא אישה דתיה ומאמינה, תפילה יכולה להיות עבורה סוג של מדיטציה, ומדיטציה מעלה את רמות האנדורפינים ומורידה את האדרנלין.

הצעתי שמהרגע שנסיים את השיחה - היא תסתגר בחדרה ותתפלל לאלוהים שיעזור לה ללדת בדרך טבעית, ושאם בכל זאת הלידה לא תתחיל עד יום ראשון- אז שהזירוז בביה"ח יעבור בטוב.

נפרדנו באיחולי הצלחה מצידי ותקווה גדולה מצידה.

כמעט שבוע לאחר מכן, יום חמישי בצהריים, הטלפון צלצל, והיא על הקו. סיפרה לי בהתרגשות שבשבת בצהריים היתה לה לידת בזק !!! :)

עוד סיפרה, שמיד לאחר השיחה איתי באותו יום שישי, היא הודיעה לבעל ולילדים שהיא נכנסת לחדרה, ומבקשת שאף אחד לא יתקרב. התפללה עד שנרדמה, למחרת בבוקר התפללה מרגע שהתעוררה ועד שהתחילו צירים. בצהריים נסעו לביה"ח, ובתוך חצי שעה היא ילדה.

האישה היקרה הזו היתה כל כך מפוחדת ומבוהלת, וברור שבמצבה לא יכלה להתחיל ללדת. כל שהיתה צריכה זה מישהו שיזכיר לה שהכל בסדר, ושהגוף החכם שלה יודע את העבודה, ויידע ללדת את התינוק שלה בזמן המדוייק ביותר.

לא ברור לי למה רופאים נוטים לא להסביר את המידע הכל כך חיוני הזה לנשים שמגיעות למעקב הריון עודף, כשכל הבדיקות תקינות לחלוטין, ולא נשקפת שום סכנה לאם או לעובר. במקום זה- מוסיפים מתח על זה שגם ככה ישנו.

את הסיפור המקסים הזה אני זוכרת מאז ועד היום, משתמשת בו רבות בקורסים שלי, כי הוא דוגמה מדהימה בעיני להשפעה של המצב המנטלי והרגשי על הלידה. השפעת הרוח על החומר.

אני מקווה שהשיתוף הזה יעזור, או לפחות יתן "זריקת אופטימיות" למי שמתמודדת עם סיטואציה דומה.