בן הזוג בלידה (או מקומו/ה של המלווה בסיפור)

* המאמר מתייחס לבני-הזוג, אך רלוונטי כמובן גם לבנות-זוג / אמהות / חברות שמלוות את היולדת, וכיו"ב. 

אני שואלת את בני הזוג אם בכוונתם להיות נוכחים בלידה, ותגובותים לרוב נעות בין "ודאי שכן". לבין "לא מתקרב לשם". 
אנחנו הנשים מצפות מבן הזוג, שאם אינו סובל מכאבי הצירים, לפחות שיעזור לנו בהתמודדות איתם. ואם לא יעזור לנו- אז לפחות שיבין כמה זה כואב. 
נשים רבות אמרו לי: "קשה לו לראות את זה? ומה איתי?" 
למען האמת, חדר הלידה אינו מקום טבעי לגבר (גם לא שיא הטבעיות לאישה, אבל זה למאמר אחר). 
אין זה עניין פשוט עבור בן-הזוג לתפקד כתומך באשתו היולדת, כיוון שהוא בעצמו חלק מהחוויה. זה התינוק שלו שעומד להיוולד, וזו בת זוגו שכורעת ללדת. האישה אמנם חווה את כאבי הצירים, אולם גם בן הזוג חווה בלידה חוויה משמעותית ביותר, שעשויה להשפיע עליו גם אחרי שהיא מסתיימת. הוא לא רגיל לראות את אשתו במצב כזה, הוא לא תמיד יודע איך להתנהג, ובמקרים רבים הוא מרגיש מיותר וחסר אונים. 
 עובדה היא שמאז ומעולם, נשים ילדו כשהן מלוות ע“י נשים אחרות, ובני הזוג לא לצידן. ובכל זאת, בימינו בן הזוג הוא המלווה העיקרי, ובדרך כלל היחיד, בחדר הלידה. 

במאמר קודם הסברתי על התהליכים והשינויים ההורמונליים המתחוללים בגוף האישה כאשר היא יולדת, והפעם אני רוצה דווקא להציג את החוויה מהצד של הגבר, בן-הזוג, האבא הטרי: 
בשלבי הלידה הראשונים מוצפת האישה בהורמונים הנקראים אנדורפינים (שתפקידם לטשטש, ליצור מצב רגיעה והתכנסות של היולדת בתוך עצמה ובתהליך הלידה). הגבר, לעומת זאת, מתרגש מאד, והוא מוצף דווקא בהמון אדרנלין. הבעיה עם אדרנלין שהוא "מדבק", כלומר- כאשר הגבר נרגש ומלא אדרנלין, הוא משפיע על האווירה סביבו. הגבר רוצה מאד לעזור לאשתו היולדת, והוא משתמש בכלים שהוא מכיר: הוא מנסה להצחיק כדי להסיח את דעתה מהכאב, מודד זמנים בין ציר לציר, וכמה זמן אורך כל ציר, שואל אם זה כואב... 
שיטות אלו נכונות ויעילות מאדבשגרה, אולם בדרך כלל אינן מתאימות ללידה. חוש ההומור של האישה לא ממש בשיאו כשהיא יולדת, היא גם לא רוצה ולא אמורה להשתדל להיות נחמדה ומנומסת כדי לא להעליב. ההתעסקות בזה גורמת לה להצפת אדרנלין, אשר מפסיק אוטומטית את הפרשת האנדורפינים ההכרחיים כלכך להתקדמות הלידה (זוכרים? הסברתי על כך במאמר הקודם). 

גבר שמבין את ההבדלים באופן שבו הוא ואשתו חווים את החוויה, יש ביכולתו לפעול בצורה מודעת על מנת לשנות את האווירה. 
תפקידו כעת להנמיך את רמות האדרנלין באופן מודע בעזרת כל דבר שיכול להרגיע אותו: לצאת לסיבוב הליכה קצר, אוכל, תמצית רסקיו, וכיו"ב... 
ככל שהלידה מתקדמת- האישה פחות סבלנית, נראית מטושטשת ותעדיף לדבר במשפטים קצרים מאד, או במילים בודדות בלי מילות קישור: "בוא עכשיו!" "לך!". כבר לא אכפת לה איך היא נראית ואיך היא נשמעת. חשוב מאד לקבל זאת בהבנה, אין צורך להיעלב מהתנהגותה הלא מתחשבת. זו התנהגות נורמלית המעידה על התקדמות טובה של הלידה (אל חשש, היא תחזור לעצמה לאחר הלידה...). 
חשוב מאד לא לדבר עימה בזמן הציר, ובוודאי שאין טעם לנסות להצחיק אותה. 
אם יש שאלות- אפשר לשאול לאחר שהציר עבר. רצוי לא להתמקד בכאב, אלא דווקא בהתמודדות איתו, כלומר- לא לשאול אם כואב לה (הרי אנחנו יודעים שכואב), אלא להשתמש בכלים שבידינו: לעסות את גבה התחתון בשעת ציר, להתנועע ביחד איתה, לנשום ביחד, לנשק אותה בין הצירים ולהגיד לה כמה יפה היא מתמודדת. 

אני מאמינה שכאשר המלווה מגיע מוכן ללידה, ומכיר את הכלים המסייעים לו ללוות את היולדת לאורך התהליך, הוא מרוויח חוויה אישית נפלאה, ושניהם ביחד זוכים בחוויה מדהימה ומעצימה. 

 בהצלחה לכולכם/ן :-)