שני הורמונים חשובים משתתפים בתהליך הלידה: אוקסיטוצין – הורמון המייצר צירים (אתן ודאי מכירות את השם "פיטוצין", זו גרסתו הסינטטית של האוקסיטוצין), ואנדורפינים, שהם הורמונים בעלי השפעה מרגיעה, ומשמשים כמשככי כאב טבעיים.

שני הורמונים מופלאים אלה, החיוניים כל כך ללידה (בלעדיהם אינה יכולה להתפתח), מקיימים ביניהם יחסי גומלין מדהימים: המוח משחרר אוקסיטוצין > מופיע ציר > המוח מזהה כאב ומשחרר אנדורפינים להקלת הכאב > האישה מרגישה מטושטשת ונותנת למוח "אישור" להמשיך לשחרר אוקסיטוצין שמייצר עוד צירים, בעקבותיהם משתחררים עוד אנדורפינים... וכן הלאה. 

כך נראית לידה כאשר היא מתרחשת בסביבה נעימה, בטוחה ורגועה, המאפשרת לאישה את החופש להיות בתוך התהליך, ולהתקדם איתו ללא צורך להתעסק בעניינים שאינם רלוונטים ללידה. 

אך מה קורה כאשר האוירה סביב היולדת מלחיצה, מפחידה, או לא נוחה מסיבה כלשהיא? 

במצב זה משתחרר הורמון שנקרא אדרנלין. זהו הורמון אשר מופרש במצבים הישרדותיים, במצבי מתח, בהלה, פחד גדול וכיו"ב. 

עם הפרשת האדרנלין מופסקת אוטומטית הפרשת האוקסיטוצין והאנדורפינים. ממש כמו בטבע: 

דמיינו חיה ממליטה לה ברוגע, ופתאום מופיעה מולה חיה אחרת המאיימת על חייה. מרגע זה היא אינה יכולה להמשיך בהמלטה. היא נמצאת כעת במצב הישרדותי, היא חייבת להיות מפוקסת וחדה כדי שתוכל לברוח עד שתמצא שוב מקום בטוח להמשיך בלידה. מוחה משחרר באופן מיידי כמות גדולה של אדרנלין, ומפסיק את הפרשת האוקסיטוצין והאנדורפינים, ההכרחיים כלכך להתקדמות הלידה. הלידה נעצרת. 

כמה מכן חווּ צירים סדירים בבית, וכשהגיעו לביה"ח הצירים נעלמו כלא היו? אני מניחה שלא הבנתן מה קרה פתאום ולאן נעלמו הצירים. מה שקרה הוא שהמעבר החד מהבית הנוח, אל ביה"ח העמוס בצוותים רפואיים, תאורה חזקה, שאלות לצורך מילוי פרטים אישיים, מוניטור, בדיקות וכו', שינה באופן קיצוני את האוירה. בבת אחת היתה הצפה של אדרנלין, ובאותו רגע נפסק שחרור האוקסיטוצין והלידה נתקעה. 

לסביבה יש השפעה משמעותית על התקדמות תהליך הלידה, וברגע שאנחנו מודעים לכך, יש ביכולתנו להקל במידה מסוימת וליצור תנאים אופטימליים גם במסגרת המגבלות הקיימות. 

כאן נכנס תפקידו החשוב של האדם המלווה את היולדת (בן הזוג / חברה / אמא / אחות / דולה וכיו"ב): 

ראשית יש להימנע ככל שניתן מלשוחח שיחות עומק עם היולדת, על מנת לאפשר לה להתכנס בתוך עצמה ולחזור שוב למצב שבו הרגישה מטושטשת עקב ריבוי האנדורפינים בהם הוצפה; 

נסו להתמקד כמה שפחות בכאב, כלומר- אין צורך לשאול את האישה אם כואב לה (זה כואב. אנחנו כבר יודעים.) אלא דווקא לחזק ולתת את התחושה הברורה, שהיא נמצאת במקום בטוח ונעים, אשר מאפשר לה את החופש לנשום, לנהום, לצעוק, לזוז, להיות "לא נחמדה" ולא להיות מוטרדת מכל דבר שאינו שייך לחוויה עצמה. 

אפשר לעמעם את האורות בחדר הלידה, כדי לרכך את האוירה; אם יש אפשרות ורצון להתקלח - לכו על זה. למים יש אפקט מרגיע ביותר וזרם המים החמים על הגב התחתון בעת ציר יכול להקל אותו באופן משמעותי; וכן עיסוי בגב התחתון, ישיבה על כדור פיזיו, תנועתיות, סיבובי אגן ועוד.
בתוך כל זה - לפני, אחרי ובמהלך - חשוב מאד לא לשכוח לנשום, לנשום, לנשום.

המאמר מתייחס למצב בו הכל מנהל באופן תקין, ללא תופעות חריגות אשר, באופן טבעי, מעלות את רמת המתח והחרדה, אך יכול לסייע ולעשות מעט סדר בדברים גם במצבים פחות "חלקים".

בהצלחה לכולכן ובידיים מלאות :-)